מאירי על שבועות מ״א

1 המשנה השניה והכונה בה בביאור זה החלק גם כן ולהודיע כופר בכל על איזה צד פטור והוא שאמר מנה לי בידך למחר אמ' לו תנהו לי נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב מנה לי בידך אמ' לו הן אל תתנהו לי אלא בפני עדים ולמחר אמ' לו תנהו לי נתתיו לך חייב מפני שהוא צריך ליתנו לו בפני עדים אמר הר"ם כבר ביארנו לך כי בכל מקומות שאמ' פטור שהוא נשבע שבועת היסת ומבואר שזה שאומרין במשנה זו חייב ר"ל חייב לשלם ואין בעל דינו חייב שבועה לפי שהוחזק כפרן וצריך שיכפור בבית דין ואז נאמר בו הוחזק כפרן ואלה הדינין נוהגין כל עקר מעקרי הדינין אצלנו והוא המלוה את חברו בעדים אין צריך לפרעו בעדים אלא אם התנה עמו כמו שביארנו בכאן וכן המפקיד אצל חברו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים אא"כ התנה עמו גם כן אבל אם טען הלווה שפרעו ישבע שבועת היסת וכן הוא דין המפקיד אבל המפקיד אצל חברו בשטר ואמ' לו החזרתיו לך הוא גם כן נאמן אבל ישבע בנקיטת חפץ שהחזיר וזה שאין אנו מחייבין אותו לשלם מגו דיכיל למימר נאנס הפקדון ויהיה נאמן יכול לומר החזרתיו לך וידוע הוא שאם אמ' נאנס ישבע שבועת השומרים ולפיכך כשיאמר החזרתיו לך ישבע אותה שבועה עצמה לפי שלא יהיה מגו גורע ממנו שום חיוב לפי שהתנאי שנטעון מה לו לשקר ליטרא זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא ליטרא כסף פטור דינר זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף או טריסית או פונדיון או פרוטה חייב שהכל מין מטבע אחד הוא כור תבואה יש לי בידך אין לך בידי אלא לתך קטנית פטור כור פירות יש לי בידך אין לך בידי אלא לתך קטנית חייב שהקטנית בכלל פירות טענו חטים והודה לו בשעורים פטור ורבן גמליאל מחייב הטוען את חברו כדי שמן והודה לו בקנקנים אדמון אומ' הואיל והודאה ממין הטענה ישבע וחכ"א אין הודאה ממין הטענה אמ' רבן גמליאל רואה דברי אדמון טענו כלים וקרקעות הודה בכלים וכפר בקרקעות בקרקעות וכפר בכלים הודה במקצת כלים חייב במקצת קרקעות פטור שהנכסי' שאין להם אחריות זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן פי' כבר ידעת כי לתך חמש עשרה סאה וכור שלשים סאה ועקרי אלה ההלכות כלם כבר ביארנום תכלית הביאור ופרשנום בפרק ראשון מקדושין ובפרק אחרון מכתובות ואמרנו לשם שלא נחזור לפרש אותן העקרים כדי שלא יארך החבור ואנו ממחין אצלם לעין אותם שם כשהם נזכרים במשנה ולשם גם כן ביארנו שאין הלכה כרבן גמליאל והלכה כאדמון:

2 אמר המאירי מנה לי בידך אין לך בידי ר"ל שכפר בכל פטור פי' אף מן השבועה מנה לי בידך אין לך בידי אלא חמשים חייב בשבועה שזהו מודה מקצת הגמור ובא להודיע אח"כ תנאי שלישי בדין מודה והוא שתהא הטענה באה בעסק שהיה ביניהם ולא בעסק שהיה בינו ובין היורש והוא שאמר מנה לאבא בידך והלה אומר אין לו בידי אלא חמשים פטור מפני שהוא משיב אבדה וביאור דברים אלו בשאין היורש טוען בבריא אלא אמ' לי אבא שמנה לו בידך וכל שכן אם הודה לו מעצמו ואמ' מנה לאביך בידי ונתתי לו חמשים ונשארו חמשים אבל אם טען בבריא יודע אני שמנה לאבא בידך או ביד מורישך והלה אומר לא כי אלא חמשים חייב כמו שיתבאר בגמ' ובכלל זה המוצא אבדה והיה הלה טוען כך וכך היה שם שלא ישבע שהרי משיב אבדה הוא כמו שיתבאר במסכת גיטין דף נ"א א':

3 ואח"כ ביאר כופר בכל על דרך אחרת והוא שהודה בהלואה ר"ל מנה לי בידך ואמ' לו הן ר"ל בעדים ובאתם עדי למחר אמ' לו תנהו לי נתתיו לך פטור פי' אף מן השבועה אין לך בידי חייב שהרי אי אפשר לו לומר משטה אני בך ואין לך בידי מסתמא פירושו לא היו דברים מעולם ומ"מ אם חזר ואמר זה שאמרתי אין לך בידי רוצה הייתי לומר רשאי ומתוך כך כתבו גדולי הפוסקי' בתשובת שאלה שכל האומר אין לך בידי צריך לברר טענתו כלומר שישאלוהו מהו רוצה לומר בו ואם אמר לו בשעת הודאתו אל תתנהו לי אלא בעדים ואמר לו אח"כ נתתיו לך שלא בעדים חייב ר"ל בתשלומין שהרי צריך היה ליתנו בעדים והוא מודה שלא בעדים נתנו:

4 ואח"כ חזר בכפל ביאור התנאים שהוזכרו ליטרא זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא ליטרא כסף פטור שאינו ממין הטענה ואי אתה יכול לפרשה בשוה כמו שאמרו בגמרא ליטרא שאני שאין דרך להזכירה בשווי שיאמר שוה ליטרא:

5 דינר זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף טריסית ופונדיון ופרוטה חייב שהכל מין מטבע אחד וכבר ביארנו ענינה למעלה בדינר מטבעות כלומ' שטענו מטבעות בשווי דינר זהב והוא הודה מטבעות בשוה דינר כסף כמו שכתבנוה למעלה:

6 כור תבואה יש לי בידך אין לך בידי אלא לתך קטנית פטור שאין הקטנית בכלל התבואה שאין תבואה אלא בחמשת המינין אבל אם אמ' כור פירות יש לי בידך אין לך בידי אלא לתך קטנית פטור חייב שהקטנית בכלל פירות הן והואיל ולא ייחד פרט אחד ממיני קטניות ושיודה בפרט אחר הרי זה ממין הטענה:

7 טענו חטים והודה לו בשעורים פטור אע"פ שהכל תבואה הואיל והוא טוען לו פרט ומודה בפרט אחר ורבן גמליאל מחייב אחר שהוא ממין תבואה ואין הלכה כדבריו:

8 הטוען לחברו כדי שמן והרי בכלל טענתו השמן והקנקנים והוא מודה לו בקנקנים אדמון אומר הואיל והודה ממין הטענה שהרי קנקנים נכללו בכלל השבועה ישבע שהוא סובר טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן חייב וכן הלכה כמו שביארנוה למעלה וחכ"א אין ההודאה ממין הטענה שעקר תביעתו על השמן היא באה ואמ' רבן גמליאל רואה אני דברי אדמון ופי' בגמ' למעלה על רבן גמליאל שאינו מצריך הודאה ממין הטענה ומה שאמרו כאן שרבן גמליאל אמ' רואה אני דברי אדמון פירשו באחרון של כתובות כלומר לדידי אפי' אין בלשון הזה לשון קנקנים חייב אלא לדידכו אודו לי מיהת דיש בלשון הזה לשון קנקנים ונמצא טוענו שמן וקנקנים ומודה בקנקנים והלכה כאדמון ומ"מ שמן מלא עשר כדים לי בידך והודה בכדים פטור שהרי לא טענו אלא שמן:

9 ואח"כ בא לבאר תנאי רביעי בהודאת מקצת והוא שתהא התביעה בממון המיטלטל אלא שזה אינו פרטי לשבועה זו שהרי בכל שבועה הוא כן אלא שביאר בה שאף אם צירף ממון המיטלטל עמה אינו כלום ומעתה טענו כלים וקרקעות והודה בכלים וכפר בקרקעות בקרקעות וכפר בכלים או שהודה במקצת קרקעות וכפר במקצתן פטור אבל אם הודה במקצת הכלים וכפר במקצתם חייב לישבע אף על הקרקעות על ידי גלגול הכלים שנכסים שאין להן אחריות זוקקין עמהן את שיש להן אחריות לישבע עליהן כמו שביארנו:

10 זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

11 זה שאמרנו במשנה שהכופר בכל פטור אף מן השבועה דוקא בשבועת התורה אבל משביעין אותו שבועת היסת ולא סוף דבר בהודה לו בהלואה אלא שטוען שפרעו שיש שם סרך ממון אע"פ שאין מודה לו בהלואה כלל וכן כתבוה גדולי הפוסקי' שהם פוסקי' כאותם ששנאוה ארישא ומ"מ מקצת גאונים כתבו כמאן דמתני לה אסופא שלא לחייב שבועת היסת אלא במקום שיש סרך ממון אלא שבמקום שאין סרך ממון מחרימין חרם סתם והוא עונה אמן והדברי' נראין כדעת ראשון וראיה לדבר משמועת ההוא רעיא דמסרי ליה חיותא האמורה בראש מציעא וכן מהרבה שמועות שבתלמוד:

12 הכופר במלוה ובאו עדים ולא נשבע כשר לעדות ואין זה חשוד על הממון שלא היה אלא דרך השמטה שיצא מכלל שאר בני אדם שהעיז פניו בפני בעל חובו מתוך דחקו ומצד שאין לו אבל אם כפר בפקדון אע"פ שלא נשבע פסול לעדות ויש בזו תנאי שיבאו עדים ויעידו שבאותה שעה היה בידו וכבר ביארנוה בקמא ובראשון של מציעא אע"פ שלדעתנו שבועת היסת אמורה אף במקום שאין שם סרך ממון אינה מוחלטת בכל התביעות אלא יש תביעות שאין שם שבועה כלל והוא במקום שהוא האמינו כל זמן שיאמר לא נפרעתי וכן אין משביעין אלא על טענת ודאי אבל על הספק פטור כגון שיאמר כמדומה אני שיש לי אצלך מנה או הלויתיך מנה וכמדומה אני שלא פרעתני או אבא אמ' לי שכך יש לו בידך או דבר זה נגנב ממנו וכמדומה אני שאתה גנבתו והוא כופר בכל פטור אף משבועת היסת וכן אם טענו טענה שאם הודה בה אין בו חיוב אע"פ שכפר אין משביעין אותו וכן אין מחרימין עליו אפי' חרם סתם שנזקיקהו לעמוד לשם ולענות אמן כגון אתה אמרת שתתן לי מנה לא היו דברים מעולם וכן בכל עניני קנסות וכן אם אמ' לו חונק הייתי בעל חובי בשוק ונכנסת ערב והנחתיו על אמונתך וכפר והרי אפי' הודה לא היה חייב כלום וכל כיוצא בזה וכן אם טענו ואמ' איני יודע אין כאן היסת על התביעה שהרי אין יכול לישבע אחר שאומר שאינו יודע ומ"מ נשבע היסת שאינו יודע וכן כתבה רב האיי בפי' וכן אם טען התובע מנה הלויתיך בודאי והנתבע אומר כן היה אבל איני יודע אם פרעתיך ישלם ולא ישבע התובע כלל אפי' היסת אבל שאר התביעות כגון טענו בבריא וכפר בכל או כופר במקצת בדרך שאין בו חיוב שבועה על השאר כגון שטוען בו הילך או שכפר במה שטענו לגמרי אלא שהודה בדברים אחרים שאינם מין הטענה או שלא היתה הכפירה שתי כסף או שאר הדברים ששבועת מודה מקצת נפקעת בהם בכלן נשבע היסת ונפטר וכן הסכימו כל הגאוני' שבקרקעות ועבדים ושטרות נשבע היסת אבל הקדשות כבר פירשו במציעא פרק הזהב שנשבעין בהם כשל תורה שלא יזלזלו בהקדשות:

13 שבועת התורה ושבועת המשנה אין הופכין אותן ר"ל שאם הנתבע שיש עליו לישבע וליפטר בשבועת התורה בכלן ובשבועת המשנה בשבועות הבאות על הספק שהם לנתבע כגון שותפין ודומיהן על הדרך שיתבאר אם היו אחד מאלו אומרים לתובע השבע וטול ולא רצה התובע בכך אין כופין אותו אלא ישבעו הם או יפרעו אבל שבועת היסת כל שרצה הנתבע בכך רשאי ואומ' לו או השבע וטול או לך בלא כלום ואם היה התובע חשוד על השבועה אין משביעין אותו כלל ונשבע הנתבע כדינו או ישלם אף בהיסת אבל כל שאינו חשוד על הענין משביעין אותו אלא שאם רצה להחרים סתם על מי שגוזלו ואינו רוצה ליתן רשאי וכן הסכימו הגאונים שכל החייב שבועה בטענת בריא איזו שבועה אפי' היסת רשאי ונשבע קודם שישבע להחרים סתם על כל שיטעון עליו דבר שאינו חייב בו כדי שישבעיני:

14 היה מן הנשבעין ונוטלין אינו רשאי להפכה גם כן אלא ישבע ויטול וגאוני ספרד חולקין בזו שכל הנשבעין ונוטלין שאמרו ישבע ויפטר רשאים ולא יראה כן והיאך משביעין בעל הבית בשכיר והוא טריד בפועליו וכן גזלן וחובל שהם כעין חשודים ואין צריך לומר באותם הנשבעין ליפטר שהתובעים ספק ואין תורת שבועה אצלם למדת שלא שאל בכאן מאי איכא בין שבועה דרבנן לדאוריתא אלא בהיסת אבל שבועת המשנה אין בה הפוך שבועת אחד מעיד שהוא פרוע ופוגם את שטרו והבא ליפרע מנכסי יתומים המשועבדים דינם כשבועת היסת ואם רצו מהפכין ושבועת היסת שכתבנו שמהפכין אותה כתבו גדולי הפוסקים בתשובת שאלה שאם היה חברו רוצה לגלגל עליו אין הלה רשאי להפכה:

15 מקצת גאונים מפרשי' שאף שבועת היסת אין מהפכין אותה אלא לדעת שניהם אבל שבועת התורה ושבועת המשנה אינה מתהפכת אפי' ברצון שניהם ואין הדברים נראין:

16 לקצת גאונים ראיתי שכתבו שבשבועת התורה והמשנה אם אין הנתבע רוצה לישבע ומשלם ואח"כ בא זה הנתבע לתבעו בדין על מה ששלם אינו כלום אבל בהיסת שומעין לו ואיני יודע הפרש זה שבודאי כל שנשבע ואח"כ הביא הלה עדים הרי זה משלם ונעשה חשוד על השבועה וא"כ למה לא יתבענו בדין אם ירצה ולא עוד אלא שאפי' נשבע ובירר הלה אחר שבועתו שחשוד הוא אין שבועתו כלום והלה מחזירו לדין אם לשלם אם היה מן הנשבעין ולא משלמין אם להחזיר אם נשבע ליטול עד שיתברר עליו שעשה תשובה ולקה בבית דין על מה שנעשה חשוד עליו או בירר תשובתו על איזה צד:

17 הפרש אחר יש בין שבועת התורה לשאר השבועות ששבועת התורה כל שלא רצה לישבע עד שיפטר מתוך שבועתו בית דין יורדין לנכסיו ומשלמין לזה כל מה שטוענו אחר שחברו אינו רוצה לישבע אלא שאם רצה מחרים סתם על מי שטוענו דבר שאינו כן אבל שבועת המשנה באותן שבאות לנתבע ושלא לשלם הואיל ועל הספק הן באות וכן בכל שבועת היסת אם לא רצו לישבע אין בית דין יורדין לנכסיהם אלא משמתין אותו שלשים יום ואם לא השתדל לפייסו ולהתיר נדויו לסוף שלשים והוא הקרוי עידן מכין אותו מכת מרדות וכמו שאמרו רב מנגד אמאן דמשהי שמתיה ולא אתי למשרי ומתירין לו ומ"מ אם תפש בעל דינו יראה בפרק הכותב שאין מוציאין מידו עד שישבע זה:

18 החשוד על השבועה אין משביעין אותו שום שבועה בעולם אפי' היסת וכיצד דנין בו אם היה שבועת התורה שבטענת ודאי כגון הודאת מקצת ושבועת עד אחד שכנגדו נשבע ונוטל ואם היו שניהם חשודים יתבאר למטה שחזרה שבועה למחוייב לה ומתוך שאינו יכול לישבע שמן הספק ההוא טוענו ואם טען בבריא בפני שלחת בה יד או פשעת נשבע ונוטל:

19 היתה שבועת המשנה אם מן הנשבעין ונוטלין שכנגדו נשבע ונפטר ואם שניהם חשודים פטור היתה מן השבועות הבאות מן הספק ליפטר שלא לשלם אף זה פטור שהרי אין שכנגדו יכול לישבע:

20 נתחייב החשוד שבועת היסת אין שכנגדו נשבע ונוטל כלל שבועת היסת גופה תקנה ואין עושין תקנה לתקנה שאם כן אין לדבר סוף:

21 כבר כתבנו למעלה ששבועת התורה בנקיטת חפץ מה שאין כן בשבועת היסת ושבועת המשנה לא נתברר בתלמוד אם היא בנקיטת חפץ אבל כל הגאונים מסכימים עליה שהיא כעין של תורה לנקיטת חפץ ובערוך פירשו שבועת התורה בנקיטת חפץ וכבוי נרות ויש לך לשאול מעתה כשהיו חוקרין בסוגיא זו מאי איכא בין שבועה דאוריתא לדרבנן היה לו לומר נקיטת חפץ שמא לא לענין חומרא וקולא היה שואל אלא לענין אם יש הבדל ביניהם למעשה:

22 קצת גאונים נסתפקו בשבועת היסת אם לא תבעה התובע אם אנו טוענין כך בשבילו ורובם מסכימים דאי נמי לא טעין אנן טענינן ליה שאם לא כן כשאמר איכא ביניהו מיפך שבועה וכו' היה לו גם כן לומר איכא ביניהו דבדאוריתא אע"ג דלא טעין טענינן ליה ובדרבנן לא טענינן ליה אלא ודאי אף בזו טוענין לו:

23 מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן גזל מפני דרכי שלום ומ"מ אינו גזל גמור אף מדבריהם עד שנאמר עליו שיצא בדיינין אלא אם עבר אחד וגזלם ולא רצה להחזיר אין כופין אותו בבית דין על כך:

24 מי שתבע את חברו במלוה בשטר ואמ' לו כבר פרעתיך הואיל ושטר זה בפנינו ומקוים אין שומעין לו אלא אומרין לו שלם בין בכלו בין במקצתו ואין משביעין אותו ומ"מ אם הלווה תובע שישבע שלא נפרע משביעין אותו ושבועה זו מקצת גאונים מפרשי' שבועת היסת אבל כל הפוסקי' והמחברי' הסכימו בשבועה כעין תורה בנקיטת חפץ וראיה לדבר ממה ששאל מה בין זה לפוגם את שטרו ויש מביאין ראיה ממה שאין נפרעי' מנכסי יתומים אלא בשבועה והם מפרשי' הטעם משום דטענינן ליתמי מאי דמצי טעין אבוהון ואם לא היה אביהם יכול לטעון אשתבע לי האיך אנו טוענין כן ליתומים וכי טוענין להם מה שלא היה אביהם יכול לטעון ואין זו ראיה שאפשר היה לטעון ליתום אע"פ שאין טענה לאביו בה מיהא לענין שבועה הואיל וכל שטר עומד לפרעון ואם היה המלוה תלמיד חכם אין מזקיקין אותו לישבע לפנינו אלא אומרין ישבע לך כשירצה ומ"מ אין מגבין אותו עד שיאמר הריני נשבע:

25 גאוני ספרד הסכימו שלא נאמר להצריך את התובע בשבועה זו אלא כשאומר הלווה שהשטר פרוע שהשטר עשוי ליפרע ועוד שאף הוא מודה בהלואה אבל אם טען שהשטר מזוייף או אמנה או פסיס או של רבית או כתב ללוות ולא לוה אין שומעין לו ואפי' אמ' תנאי היו דברינו אלא ישלם ויזקיק את חברו לדין על כך אם יודה יחזיר ואם לאו ישבע לו היסת ויש חולקי' בזו לומר שאף בכל אלו משביעין אותו בנקיטת חפץ ואין דבריהם נראין הפוגם את שטרו לומר שהתקבל ממנו מקצתו לא יפרע אלא בשבועה וזה אחד מן הנשבעין ונוטלין ששבועתן כעין של תורה בנקיטת חפץ ואפי' לא תבעו הלווה לישבע על כך הואיל ומ"מ חולק עמו בכך אנו מזקיקין אותו לישבע בלא תביעתו:

26 המלוה את חברו ואמר פרעתי נאמן ולא סוף דבר בהלוהו בלא עדים שהרי היה יכול לומר לא היו דברים מעולם אלא אף בהלוהו בעדים כן והוא שאמרו המלוה את חברו בעדים אין צריך לפרעו בעדים ואם אמ' פרעתיך בלא עדים אינו נאמן אפי' לא אמ' לו בשעת הלואה הואיל והתרהו שלא יפרעהו אלא בעדים ופי' אחר הלואה שהרי משנתנו כך היא מנה לי בידך אמ' לו הן אל תתנהו לי אלא בעדים אלמא שאחר הלואה אמ' לו כן ומ"מ אם הלה אינו מקבל עליו כך אלא שאומר איני משעבד עצמי בכך שלא אהיה צריך לטרוח או שמא ימותו ואתה חוזר ותובעני הדין עמו וכן ראינוה לחכמי הדורות שלפנינו ומ"מ יש חולקי' לומר שאפי' לא קבל עליו הלווה כן צריך לפרעו בעדים אמ' פרעתיך בעדים כמו שהתניתי אלא שאותם העדים הלכו להם למדינת הים או מתו גדולי הפוסקי' פסקו שאינו נאמן כל שהתנה ליפרע בעדים מתנה הוא על כך שיהא זה צריך לברר טענתו אבל גדולי המחברים פסקו שנאמן ובספרים שלנו גורסין אינו נאמן אלא שגדולי המחברים העידו שמצאו שנאמן בספרים מדוייקים הרבה וגדולי המפרשי' מכריעין בדבר לומר שאם תנאי זה היה בעדים אינו נאמן אבל אם הוא שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא התניתי כן אינו נאמן וחכמי הדורות שלפנינו חולקים אף בזו לומר שאינו נאמן והרי הוא כמה לי לשקר במקום עדים אחר שמודה שהתרהו בכך ואין הדברים נראין ואף לדעת האומרי' שנאמן לגמרי אם אמ' לו אל תפרעני אלא בפני פלני ופלני והלה אומר לו פרעתיך בפני אחרים והלכו להם או מתו אינו נאמן לכך אמ' לו פלני ופלני שלא יוכל לדחותו בכך ומ"מ אם הביאם לפנינו והעידו שפרעו אין ספק שנאמנין ואין זה יכול לומר עידי שקר הם אע"פ שאינם אותם שהתנה וכן כתבוה גדולי המחברים אבל גדולי הפוסקים פסקו שכל שהתנה שלא יפרעהו אלא בפני פלני ופלני נפסלו כל האחרים לאותה עדות ואינו נאמן אף בעדותם של אלו וחכמי הדורות שלפנינו מוסיפין על זה שאפי' יחזור ויתבענו תן לי מנה שפרעתיך בפני פלני ופלני שהוצרכתי לפרעם פעם אחרת אין מזקיקין אותו לדין אפי' להשביעו היסת ולא יראה כן אף לשטתם אא"כ מטענת סטראי נינהו אלא שאף לעקר הדין אין זה נראה שאם ילכו להם מה יעשה וכי יאסרם בבית הסהר ועוד אם מתו מה יעשה ומ"מ גדולי המפרשי' מתקנין בזו שיעשה שובר בכתב ידו אלא שאין הדברים נראין שאין אדם רגיל לתבוע שובר למלוה על פה וכל שכן במקום שצריך לכתב ידו ושיהא כתב ידו יוצא ממקום אחר שהרי אם בשטר לא הועיל כלום שאין זה אלא בעדים אחרים ולא עוד אלא שקו הדין להמשיך מדבריהם שאם יתבע הלה חובו אף זה יאמר לו לא אפרע לעולם אלא בפני ראובן ושמעון ואם מתו או הלכו למדינת הים הפסיד הלה ואין זה כלום וזה אינו שאף לדבריהם מגבין מזה את חובו ועושה לו על פי בית דין וצריך שתדע שמה שהביא גדולי הפוסקים לומר כן הוא מה שהם פוסקי' באל תפרעני אלא בעדים שאינו נאמן וא"כ מה הוצרך ללמדנו באל תפרעני אלא בפני ופלני והם גורסי' בשמועה זו ר"ל לא תפרען אלא בפני ראובן ושמעון אזל פרעיה בסהדי ואעפ"כ אמרו בה שאינו נאמן ומ"מ למה שאנו גורסי' באל תפרעני אלא בעדים שנאמן הוצרך להודיע באל תפרעני אלא בפני פלני ופלני שאינו נאמן וגדולי המחברים אפשר שגורסי' בה אזל פרעיה ביניה לבין דיליה על הדרך שכתבוה בשמועה הסמוכה לזו ומ"מ אף לגירסת הספרים שכתו' בהם פרעיה באפי סהדי פירושו לפי טענתו וכגון שלא היו עדים אלו בכאן ובא להודיע שאין ממתינין להם עד שיבאו ויעידו שמאחר שאמ' שלא יפרעהו אלא בפני פלני ופלני אומרי' לו שלם וכשיבאו ויעידו יחזיר אלא שיש ראיה לגדולי הפוסקים ממה שאמר מהימנת לי כבי תרי כל היכא דאמרת לא פרענא ואתו בתרי ומסהדי שאינו כלום שהרי פסלם בתנאי ותנאי שבממון הוא וקיים ואינה ראיה כל כך שמא הואיל והתנה לו שיאמן כשנים הרי הוא עצמו כשני עדים כשרים ונמצא שבגוף הפרעון התנה לו כאלו אמר בפירוש שלא יהא שום אדם נאמן בו אבל זה לא התנה לפסול האחרים אלא שהתרהו שלא לפרעו בפניהם ומ"מ ראיה גדולה אצלי לדברי גדולי המחברים מה שאמרו בכאן כי היכי דלא לידחייה ואלו פרעו בעדים אין זו דחייה אלא ודאי אין בה אלא שאמר פרעתיך בעדים והלכו להם וזה רוצה לישמר מאותה דחייה והדברים ברורים ומ"מ גדולי המפרשים כתבו כי היכי דלא לידחייה כלומר שלא יאמר לו פרעתיך בפני עדי' והלכו להם למדינת הים ואע"פ שלא היה נאמן בכך לדחותם מ"מ שמא יתנו לו זמן להביאם ובין כך יאכל הלה מעותיו ואין לו ליפרע והדברים זרים מעט:

27 מי שלוה מחברו והתנה עמו שלא יפרעהו אלא בפני שני תלמידי חכמי' או שני רופאי' והלך ופרעו בפני עדים אחרים ונאנסו המעות ביד המלוה וחזר לתבעם ולא שיכפור בפרעונו אלא שמודה שקבלם ואומר לא קבלתים אלא בתורת פקדון עד שיקיים תנאו לפרעם בפני שני תלמידי חכמים אין זה כלום אלא כיון שקבלם כבר נפרע וברשותו נאנסו ואין צריך לקיים תנאו כלל ומה שאמרו כאן מאי אמרת לקיומי תנאיה זיל אייתינהו דהא אנא והא רב ששת דרך בדיחותא נאמר ולשיטת גדולי המחברים לא הוצרכנו ללמוד דבר זה שהרי עדים אחרים נאמנים ואתה מפרשה לשטתם אפי' בפרעו בינו לבין עצמו והם גורסין בזו פרעיה ביניה לבין דיליה:

28 האומר לחברו תן לי מנה שהלויתיך והלה אומר לא היו דברים מעולם ובאו שלוה אותה הלואה שהוא תובע אלא שפרעה חייב לשלם ואע"פ שאי אתה מחייבו אלא על פי העדים ואותם העדים הרי הם מעידים שפרע מ"מ מאחר שהוא אומר שלא לוה הרי הוא אומר שלא פרע שמי שאינו לווה אינו פורע והרי יש כאן עדות על ההלואה והודאת עצמו על שלא פרע וכתבו חכמי הדורות שאם תבעו הוא אח"כ אין נזקקין לו אף להיסת ומ"מ יראה שרשאי הוא אח"כ להזמינו לדין ולהשביעו היסת:

29 מכאן למדו גאוני ספרד שמי שהודה לחברו בבית דין שיש לו אצלו כך וכך וטען אח"כ ששגג באותה הודאה ושכבר פרע אפי' הביא עדים שכן אינו כלום שהרי בהודאה מתוך כפירה אמרוה כן כל שכן בהודאה פשוטה ואם היתה עליו חובה באותה העדות מקבלין את החובה ולא את הזכות על הדרך שהתבאר בזה וגדולי המחברים חולקין בזו והכל לפי ראות עיני הדיין אם הם מכירים שבשגגה הודה ונזכר אח"כ אם לאו:

30 האומר לחברו תן לי מנה שהלויתיך ואמ' לו פרעתיך בפני פלני ופלני ובאו אותם העדים ואמרו לא היו דברים מעולם לא הוחזק כפרן ונאמן שמאחר שלא היה זקוק לפרוע בעדים לא דקדק אם פרע בעדים בפני מי ומי היה ועל כיוצא בזה אמרו מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמ' לה ולאו אדעתיה וכן יש לפרש אמ' לה ולאו אדעתיה העדים כלומר שמאחר שאין צורך לעדותם ולא הוזמנו על כך לא רמו אנפשיהו ושכחו את הדבר וטענת הלווה טענה גמורה היא ומה שיש להקשות מזו למה שאמרו בפרק גט פשוט ק"ע א' האומר לחברו פרעתיך בפני פלני ופלני יבאו פלני ופלני ויעידו כבר כתבנו שם הצורך בסוף סוגיית המשנה הששית:

31 מי שאמ' לחברו תן לי מנה שהלויתיך והלה אומר והלא פרעתיך מאה קבין של עפצים שהיו עומדות בדינר דינר והלה אומר לא כי אלא בחצי דינר והרי נשארו חמשים דינרי' והביא המלוה עדים שלא היה השער באותו הפרק אלא לחצי דינר חייב הלווה לפרוע אותן החמשים ואין אומרין בזו כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמ' לה ולאו אדעתיה שכל שהוא תלוי בקציצת השער עשוי הוא לזכור:

32 גדולי המפרשי' כתבו בסוגיא זו שכל המנה הוא תובע וזה שאמ' לו בחצי דינר היה השער פירושו לא נפרעתי מכלום ומתוך דבריך אתה שקרן שבאותה שעה לא היה השער אלא כך וכך ואעפ"כ לא חייבוהו אלא באותן חמשים והראיה שלא אמרו הוחזק כפרן אלא חייביה רבא וכו' וזהו שאמרו מנה לי בידך והלה אומ' אין לך בידי והעדים מעידים שיש בידו חמשים נשבע על השאר אלמא אין מחזיקי' אותן בכפרן אלא על מה שהעדים מכחישין אותו וא"ת יתחייב שבועה על הנשאר כמו שנאמר בזו אינו דומה שבזו על גוף המלוה הם מעידים ולא תהא הודאת פיו גדולה מהעדת אבל בכאן אין העדים יודעים לא בהלואה ולא בפרעון אלא שהכחישוהו בקציצת השער ויש חולקי' לפי' זה לחייבו בכל המנה: